יובל אורלי

תמונות מרוחות

(שמן על בד)

אמנות היא אחד מהשדות הבודדים באמצעותם ניתן לנוע בזמן ולחוות מחדש זיכרונות רחוקים. הזיכרונות הופכים לתחנות בעברך וכמפה לתודעתך. זיכרונותיך אינם תמיד רק אישיים אלא ניזונים גם מזיכרונותיהם של אחרים ההופכים לאישיים שלך.

ציורי שמן אלו הם חלק מסדרה המנסה ללכוד זיכרונות רחוקים מעברי ממקומות שונים בזמן לאורך תחנות בחיי.

התמונות מטושטשות. מצד אחד הדימויים נראים כתמונת נוף מרוחה דרך חלון מכונית בתנועה ומנגד הדימויים יכולים להיות מזוהים עם הבלחת זיכרון מטושטש מהעבר. חשיבות הטשטוש היא בחיזוק התחושה שאותו זיכרון מעורר ולא בהכרח במשמעות פרטיו הפיגורטיביים.

אופרות פוליטיות

ציטוטים מטקסט מקדים של גלית סמל, אוצרת תערוכת היחיד בבית האמנים בת"א אודות התערוכה

תערוכה זו עוסקת בקשר שבין ייצוגים פוליטיים באמנות של היום, תקשורת המונים והתכתבות עם ייצוגים פוליטיים מתקופות קודמות. העבודות מקיימות דיאלוג אקטואלי עכשווי עם מאורעות פוליטיים-חברתיים. ההתייחסות לאירועים אלה מייצרת מחד נקיטת עמדה ומנגד, מעלה לדיון סוגיות ענייניות מקומיות ובינלאומיות. מכלול היצירות הפוליטיות של אורלי מתכתבות ברוחן עם היצירה האופראית. ה"אופרות הפוליטיות" של אורלי הן דרמות וויזואליות מסעירות, מוסיקליות ומעוררות מחשבה המנגנות על רבדים רבים ומעלות תחושות ודעות שונות. הזירה הפוליטית מועלית על הבד כטריגר ליצירת אמירה משמעותית. חומרי הגלם ניזונים מעיתוני היום יום בישראל והצגת הסיפורים מבחינה צורנית נובעת בהשראת טריפטיכונים מתקופת הנצרות, הדפסים יפניים, גויה ויצירת המופת "הגרניקה", של פיקאסו.

עבודותיו האקספרסיביות של אורלי מעלות תחושות שונות ומבטאות את עוצמת חווית המציאות הישראלית אך גם שחרור ממנה. הן מאופיינות בסגנון אינדיבידואלי ייחודי המזוהה עמו. תגובתו האמוציונאלית לנושאים פוליטיים-חברתיים העומדים על הפרק, באה לידי ביטוי בשימוש בצבעים אקספרסיביים ודרמטיים ובקומפוזיציה דחוסה. זהו ציור פיגורטיבי אלגורי. העבודה רוויה באינפורמציה וברפרנסים. הציורים הגדולים סוערים, גועשים ורוויי יצרים. הנושאים מגוונים ומעוררי מחשבה ומציגים את מלחמות ישראל, פינוי של התנחלויות, מחבלת מתאבדת מרד הטייסים ועוד. אורלי יוצר קרנבל של דמויות שכאילו נלקחו מהזיכרון הקולקטיבי, תוך שימוש בארכיטיפים סמויים. הפרשנות האישית שהוא מעניק לאירועים תורמת להם משמעות חדשה.

לדבריו של אורלי, אנו חיים בעידן בו הטכנולוגיה והתקשורת מהווים השפעה מכרעת על חיינו. לפי גישת הדטרמיניזם הטכנולוגי, אמצעי התקשורת מעצבים במידה רבה את החברה שבתוכה אנו  מתקיימים. בראשית שנות ה-80 הגה חוקר התקשורת מרשל מקלוהן¹ את האמרה המפורסמת: "המדיום הוא המסר" ממנה משתמע שהתפתחות של חברה מעוצבת על ידי אמצעי התקשורת. כמות הדימויים והתכנים המועברים באמצעי התקשורת היא אינסופית. אורלי רואה עצמו כמי שסופג את ה"תנועה" החדשה, אינו מתנגד לה, וחש שהוא תוצר שלה... היצירות אינן מהללות את השלטון, אלא מבקרות אותו, כלומר מעמידות את האמן כצופה ומדווח של המציאות דרך עיניו. באופן זה אורלי מזהה את האמן כסוג של עיתונאי.

ציורים לבנים

(שמן על בד מפוסל)

בתחילת 2002 יובל אורלי התחיל במחקר אמנותי שניסה לאבחן את מערכת היחסים שבין פיסול וציור, הצורך בצבעים ואת חשיבותה של הקומפוזיציה באופן כללי.

אורלי הוקסם מהאפשרות של יצירת ציור היוצר שיח עם עולם הפיסול, אך באותה עת מצליח לשמור על האוטונומיה של היצירה כתמונה (שמן על בד). תמונה בפורמט ריבועי, תלויה על הקיר.

הציורים מפוסלים בבד קנווס המתוח על גבי אובייקטים תלת מימדיים שונים, היוצרים תמונות תלת מימדיות. יצירות תוכננו בקפידה מראש. תהליך הפיסול כולו תוכנן כך שלבסוף יהיה שימוש רק בצבע אחד, הצבע הלבן (שמן), בטכניקות שונות.

הרעיון הבסיסי היה ליצור קומפוזיציה תלת ממדית, שתחליף את הצבעים ואת קווי המתאר של קומפוזיציות מסורתיות בציור. הצללים הנוצרים באמצעות כפלי הבד יוצרים את התנועה בתמונה. האור בחדר משפיע על התמונה באופן שבו האמן, שיצר את התמונה, כבר לא יכול להשפיע עליו.

יובל אורלי הרשה לעצמו בכל פעם להוסיף ליצירות אך ורק צבע אחד נוסף בכל יצירה (מלבד הצבע הלבן), בכדי לגוון את הניסוי במקצת, כך שישפיע באופן מינימאלי על טבען של הצורות והקומפוזיציה.